מוסדות "קול רינה" בראשות הרב יורם אברג'ל זצוק"ל
פייסבוק
הרשמה
חיפוש
דלג על חיפוש
תוכן העמוד
דלג על תוכן העמוד

פרשת תצוה - בגדי הכהן הגדול

פרשת תצוה מועילה מאוד לתיקון האדם ועבודת התשובה, וזאת משום שבפרשה זו התורה מדברת על בגדי הכהנים, וסגולתם של בגדי הכהונה לכפר אף על עוונות קשים ביותר. וכמו שמבואר בגמרא (זבחים פח, ב) שהטעם שנסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה (בפרשת צו, דכתיב "זאת תורת העולה" "זאת תורת החטאת", והאשם וזבח השלמים, ואחר כך נאמר "קח את אהרן ואת הבגדים") זהו כדי ללמדנו שכמו שהקרבנות מכפרים, אף בגדי כהונה מכפרים.

 

והנה לכל כהן היו ארבעה בגדים - מכנסיים, כתונת, מצנפת ואבנט, ולכהן הגדול נוספו ארבעה בגדים מיוחדים - ציץ, חושן, אפוד ומעיל. וארבעת הבגדים המיוחדים לכהן הגדול מכוונים כנגד ארבעת העולמות - אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, וכן כנגד ארבעת החלקים שבתפילה:

המעיל מכוון כנגד עולם העשיה, שהוא התחתון שבכל העולמות, רובו רע והחושך שבו כפול ומכופל, והרשעים גוברים בו. וסגולת מעילו של הכהן הגדול להכניע את הקליפות הקשות השולטות בעולם העשיה.

 

ולכן תיבת 'מעיל' היא סופי התיבות של הפסוק: "וכל קרני רשעים אגדע" (תהלים עה, יא), לרמוז שהמעיל מכניע את הקליפות הקשות והרשעים השולטים בעולם העשיה. וכן 'מעיל' הוא גם ראשי התיבות של הפסוק: "לבב עיקש יסור ממני" (תהלים קא, ד), אשר גם זה רומז על כוחו של המעיל להכניע את עיקשות ושרירות הלב שבחלק העשיה התחתון שבתוככי נפשו של כל אחד בפרטיות.

 

וכן נרמזת סגולת הכנעת הקליפות שבמעיל בפסוק בפרשתנו המדבר על צורת עשיית המעיל: "ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת, והיה פי ראשו בתוכו, שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג כפי תחרא יהיה לו, לא יקרע" (שמות כח, לא-לב), והיינו כי ראשי התיבות של "לפיו סביב מעשה אורג" הוא שם בחינת הזכר שבקליפה (סמא"ל), וראשי התיבות של "תחרא יהיה לו לא יקרע" הוא שמה של בחינת הנקבה שבקליפה (לילי"ת), אשר את כל אלו היה מעילו של הכהן הגדול מכניע.

 

ובדומה למעיל, גם חלקה הראשון של התפילה מ'פרשת העקדה' עד ל'ברוך שאמר' (קרבנות) הוא כנגד עולם העשיה, ועל ידי קריאתו יש כוח להכניע את כל הקליפות של עולם העשיה, וכן לברר ולהעלות את אחד עשר ניצוצות הקדושה מתוך הקליפות על ידי קריאת פרשת פיטום הקטורת ואחד עשר סממנים שהיו בה (ורמז לכך: 'קטורת' עולה בגמטריא י"א פעמים שם 'אדני' הנבררים מהקליפות). ולכן חשוב ביותר שלא לדלג ח"ו חלק זה שבתפילה, כיון שאז לא יכרתו הקליפות של עולם העשיה והם יפריעו ויעכבו את תפילתו מלעלות בסולם עליית העולמות עד כסא הכבוד.

 

והאפוד מכוון כנגד עולם היצירה. ולכן שמות שנים עשר שבטי י"ה שהיו חקוקים על שני אבני השוהם שבכתפות האפוד נחלקו לשניים: "שישה משמותם על האבן האחת ואת שמות השישה הנותרים על האבן השנית כתולדותם" (שמות כח, י), כי השישה שמות שבכתפו הימנית של הכהן הם כנגד שישה סדרי משנה המושרשים בעולם היצירה, והשישה שבכתפו השמאלית הם כנגד התלמוד (גמרא) המיוסד על המשנה. וכדי להשלים את הנפש כראוי צריך כל אדם להשתלם בלימוד שני חלקים אלו כפי כוחו.

 

ומובא בספרים הקדושים שמי שזוכה לעסוק בכל יום במשנה (ובפרט מי שזוכה ללמוד בכל יום ח"י פרקי משנה, ומסיים בכל חודש את כל הש"ס), גם אם חלילה מעשיו יגרמו שאחר אריכות ימים יצטרך לרדת למרק עוונותיו בגהנם, בכל זאת אשר בן יעקב אבינו יעמוד בפיתחה של הגהנם ויצילו משם, וסימן לדבר: "מאשר שמנה לחמו" (בראשית מט, כ) 'שמנה' אותיות 'משנה'.

 

ועל ידי לימוד הגמרא (תלמוד) זוכה האדם להכניע מעליו גם את הקליפות הקשות ביותר, וסימנך: 'תלמוד' עולה בגמטריא לילי"ת (שם הקליפה) על שם שבכוחו של לימוד התלמוד להכניע אותה. ולכן הקנין הראשון מבין מ"ח קניני התורה הוא בתלמוד (ראה אבות ו, ו), כיון שעל ידי לימוד הגמרא האדם מסלק מדרכו את כל הקליפות המפריעות, ואז בנקל יהיה לו לרכוש אף את שאר קניני התורה.

 

ובדומה לאפוד, גם חלקה השני של התפילה מ'ברוך שאמר' עד 'ישתבח' הוא כנגד עולם היצירה. חלק זה שבתפלה מתחיל באמירת פרקי התהלים שחיבר דוד המלך, ולאחר מכן את שירת הים שכתב משה רבנו. ואף על פי שמצד סדר המאורעות שירתו של משה קדמה לשירתו של דוד, בכל זאת מקדימים את פרקי התהלים כיון שיש בכוחם לכרות את כל הקליפות (ולכן הם נקראים 'פסוקי דזימרה', על שם שהם זומרים וכורתים את כל הקליפות), ורק לאחר שהוסרו הקליפות ניתן לזכות לאור הגדול המתגלה בעת אמירת שירת הים, בבחינת מה שנאמר בשירה: "זה אלי ואנווהו" (שמות טו, ב) ומבואר במכילתא (פרשת השירה פרשה ג) "שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים".

 

והחושן מכוון כנגד עולם הבריאה. על י"ב אבני החושן היו חקוקים שמות שנים עשר השבטים, ועל ידיהם היה הכהן יודע את כל מה שיארע לעם ישראל במשך כל י"ב חודשי השנה. ובכל פעם שהיתה מתעוררת שאלה שהיא גורלית לכלל ישראל, היו שואלים על כך את הכהן הגדול, והתשובה לשאלה היתה מאירה באותיות שחקוקות באבני החושן, והכהן הגדול ברוח קודשו היה יודע לצרף האותיות כראוי ולהשיב להם את תשובת ה' לשאלתם. ומשום שתשובותיו של החושן היו מאירות ותמימות לכן הוא נקרא גם 'אורים ותומים'.

 

וכן מבואר ברמב"ם (הל' כלי המקדש י, יא) וז"ל: "וכיצד שואלין? עומד הכהן ופניו לפני הארון, והשואל מאחריו פניו לאחרי הכהן, ואומר השואל: אעלה או לא אעלה? ואינו שואל בקול רם ולא מהרהר בלבו, אלא בקול נמוך כמי שמתפלל בינו לבין עצמו. ומיד רוח הקודש לובש את הכהן ומביט בחושן ורואה בו במראה הנבואה עלה או לא תעלה באותיות שבולטות מן החושן כנגד פניו, והכהן משיבו ואומר לו עלה או לא תעלה.

 

וממשיך הרמב"ם (שם הל' יב): ואין שואלין על שני דברים כאחד, ואם שאל משיבין על הראשון בלבד. ואין נשאלין בהן להדיוט, אלא או למלך או לבית דין או למי שצורך הציבור בו, שנאמר: 'ולפני אלעזר הכהן יעמוד וגו' - זה הוא המלך, 'וכל בני ישראל' - זה הוא משוח מלחמה או מי שצורך הציבור בשאילתו, 'וכל העדה' - אלו בית דין הגדול".

 

וכעין האורים ותומים שהיו על ליבו של הכהן הגדול בזמן שהיה בית המקדש קיים, כמו כן בכל דור ודור ישנם צדיקי אמת שהקב"ה משרה את שכינתו עליהם, ורוח הקודש מפעמת בתוכם, ועל ידי זה הם משיבים לכל שואל בכל תחום שבעולם תשובות מאירות ונפלאות. ועל כן כל אדם ששאל את הצדיק שאלה מסויימת, והצדיק השיבו תשובה כלשהי, יעשה מיד ככל אשר הוראו הצדיק ללא שום הרהור וספק כיון שתשובותיו הן בדוגמת התשובות שהיו מקבלים מהאורים ותומים, וכאשר יציית לכל דבריו של הצדיק יצליח בכל אשר יעשה.

 

ובדומה לחושן, גם חלקה השלישי של התפילה מ'יוצר' עד 'עמידה' (קריאת שמע וברכותיה) הוא כנגד עולם הבריאה. ובפתיחתו של חלק זה אומרים: "יוצר (עולם היצירה) אור ובורא (עולם הבריאה) חושך", והיינו שבעוד שעולם היצירה הוא בבחינת אור וניתן להשיגו, עולם הבריאה הוא מכוסה וניסתר, ועל שם גודל העלמותו הוא מכונה 'חושך', ובאמת בחינת החושך של עולם הבריאה נעלית בהרבה מבחינת האור של עולם היצירה.

 

ובכלל כל דבר שהינו נסתר ומוצנע (כגון נתינת צדקה בסתר, לימוד תורה בצינעא וכו') מעלתו גדולה פי כמה וכמה מדבר שהינו גלוי ומפורסם. ולכן במעמד הר סיני היה ההר "בוער באש עד לב השמים חושך ענן וערפל" (דברים ד, יא), כדי להורות על גודל העלמותו של האור הנורא והנשגב שהאיר על עם ישראל באותו מעמד.

 

והציץ שהיה על מיצחו של הכהן הגדול, אשר עליו היה חקוק 'קודש לה', מכוון כנגד עולם האצילות, שהוא העליון ביותר מבין ארבעת העולמות הנזכרים. ו'ציץ' הוא מלשון מציץ, והיינו שעולם האצילות כל כך נעלה עד שהקב"ה סמוך אליו ביותר ומציץ לתוכו.

 

ולכן אמרו חז"ל (זבחים פח, ב) שהציץ מכפר על עזות פנים, כיון שעל ידי זכרון האדם שהקב"ה מציץ עליו מלמעלה ובוחן את כל מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו, מיד יתמלא בבושה גדולה מהקב"ה, והרי מידת הבושה היא ההיפך ממידת העזות. וכל מי שהיה רואה את הציץ שעל מצחו של הכהן הגדול, ולוּ פעם אחת בלבד, מיד היה שב בתשובה שלימה, כיון שעל ידי הסתכלותו בציץ הקדוש היתה נופלת עליו בושה גדולה מהקב"ה עד שלא היה מסוגל לחטוא שוב בשום אופן שבעולם.

 

ובדומה לציץ, חלקה הרביעי של התפילה - תפילת העמידה, הוא כנגד עולם האצילות. ולכן בחלק זה של התפילה צריך לעמוד ביראה ופחד ובושה גדולה כעומד לפני מלך גדול ונורא, ולבקש את בקשותיו בלחש ובהכנעה גדולה, ובזה תהיה תפילתו רצויה ומקובלת.

עבור לתוכן העמוד