מוסדות "קול רינה" בראשות הרב יורם אברג'ל זצוק"ל
פייסבוק
הרשמה
חיפוש
דלג על חיפוש
תוכן העמוד
דלג על תוכן העמוד

פרשת וילך - "ומשה כותב בדמע"

בהמשך פרשתנו נאמר: "ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם, ויצו משה את הלוים נשאי ארון ברית ה' לאמור, לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלקיכם והיה שם בך לעד" (דברים לא, כד-כו).

וכתב הרמב"ם בתחילת הקדמתו לספרו משנה תורה (ומקורו במדרש דבר"ר פט, ט ועוד) שמשה רבנו כתב ביום פטירתו שלושה עשר ספרי תורה, ונתן שנים עשר ספרים - אחד לכל שבט ושבט, ואת הספר השלושה עשר ציוה לתת מצד ארון ברית ה' להיות לעדות לעם ישראל.

 

והנה מצינו לרבותינו (ראה בבא בתרא טו, א) שנחלקו מי כתב את שמונת הפסוקים האחרונים (מ"וימת שם משה...") שבספר תורה. יש מי שסובר שכתבם יהושע שהרי לא יתכן שמשה רבנו עודנו חי וכותב "וימת שם משה", ויש מי שסובר שהקב"ה אמר למשה מה לכתוב והוא היה כותב בדמע.

 

ומבאר המקובל האלקי רבנו מנחם עזריה מפאנו בספרו עשרה מאמרות (מאמר חקור דין ח"ב פ"יג) שבאמת שתי הדיעות הן אמת, ואת שמונת הפסוקים האחרונים של שנים עשר הספרים (שמסר משה לשבטים) כתב יהושע, ואילו את שמונת הפסוקים האחרונים של הספר השלושה עשר (שהונח בצד הלוחות בארון) כתב משה רבנו בדמע.

 

וממשיך הרמ"ע ומבאר את כוונת חז"ל באומרם "ומשה כותב בדמע" וז"ל: "ופשוטן של דברים כי דמוע תדמע עינו של משה על מה שיודע אחרי מותו כי השחת ישחיתון, ושלא זכו שיכנס עמהם לארץ ישראל לתקוע אותם יתד במקום נאמן ולבטל גזרת הגלות שנאמרה בין הבתרים, והיה אותו דמע מגוון הדיו מן השחור שבאישון בת עין, יורד טיפין טיפין לכל אות, נוזלו מבהיק כעצם השמים, עד שהיו האותיות מתאימות ואין עינו של משה ולא ספר התורה חסרים כלום... ואין ספק שראויה כל התורה ליכתב באותו דמע אלא שלא זכינו להשתמש בו".

 

ומבואר מדבריו הקדושים ששמונת הפסוקים האחרונים שבשנים עשר הספרים נכתבו (על ידי יהושע) בדיו גשמי, ואילו אלו שבספר השלושה עשר נכתבו (על ידי משה) בדמעות. ולכאורה צריך ביאור, הרי ודאי שלא חסר למשה דיו גשמי, ואם כן מדוע הוצרך לכתוב את סיומו של הספר השלושה עשר בדמעות?

 

ונראה לבאר שבאמת ישנו חילוק מהותי בין שנים עשר הספרים לבין הספר השלושה עשר, ובעוד ששנים עשר הספרים באו לבטא את המעלות והבחינות המיוחדות שיש בכל שבט ושבט לכשעצמו (ולכך ניתן לכל שבט ספר בפני עצמו), נועד הספר השלושה עשר לאחד את כל השבטים להיות מציאות אחת הנכללת בספר אחד, והיינו שהיתה כוונתו הפנימית של משה רבנו בכתיבת הספר השלושה עשר לעורר אהבה ואחדות בין כל השבטים, ולפעול שיהיו כולם מאוחדים כשבט אחד ממש הנקרא "עם ישראל", ורמז לכך: שהרי שלושה עשר עולה בגמטריא 'אחד' וכן 'אהבה'.

 

ולכן את סיומו של ספר זה כתב משה רבנו בדמעות, לרמוז לכל מנהיג בישראל שכדי שיצליח לאחד את כל בני עדתו ולפעול שיחיו באהבה ואחוה ושלום ורעות זה עם זה, עליו להוריד על כך דמעות רבות לפני הקב"ה, וכן הורים הרוצים שכל ילדיהם היקרים יחיו באהבה ואחדות זה עם זה, צריכים להתפלל על כך לפני הקב"ה בדמעות ממש, ורק אז יתכן שיצליחו במשימה קשה זו.

 

הוראה נוספת יש ללמוד מכך שדוקא הספר השלושה עשר ניתן בצד לוחות הברית שבארון, המונח בקודש הקודשים, ולא שאר הספרים, וזאת כדי לרמוז שישנו חילוק מהותי בין תורה הנלמדת מתוך עונג ורחבות, לבין תורה הנלמדת מתוך דמעות ומסירות נפש, כי אף שבודאי מעלתה של כל תורה היא גדולה ונשגבה, אולם בכל זאת תורה הנלמדת מתוך צער ודמעות היא נעלית לאין ערוך, ושקולה ממש כתורת ה' שבלוחות הברית, המונחות בקודש הקודשים.

עבור לתוכן העמוד