מוסדות "קול רינה" בראשות הרב יורם אברג'ל זצוק"ל
פייסבוק
הרשמה
חיפוש
דלג על חיפוש
תוכן העמוד
דלג על תוכן העמוד

פרשת משפטים

לא נפרדים מהרב

ובסוף פרשתנו מספרת התורה על ציווי הקב"ה למשה לעלות להר סיני לקבל את לוחות העדות, "ויעל משה אל ההר ויכס הענן את ההר... ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה" (שמות כד, יח). אלא שבזה אנו מוצאים דבר פלא, אשר לא לבדו הלך משה אל ההר כי אם בלוויו של יהושע, כמו שכתוב: "ויקם משה ויהושע משרתו ויעל משה אל הר האלקים" (שם, פס' יג).

ומפרש רש"י: "לא ידעתי, מה טיבו של יהושע כאן? ואומר אני, שהיה התלמיד מלוה לרב עד מקום הגבלת תחומי ההר שאינו רשאי לילך משם והלאה, ומשם ויעל משה לבדו אל הר האלהים. ויהושע נטה שם אהלו ונתעכב שם כל ארבעים יום, שכן מצינו כשירד משה וישמע יהושע את קול העם ברעֹה (בעגל), למדנו שלא היה יהושע עמהם".

כלומר שהוקשה לרש"י: לאיזה צורך התלוה יהושע למשה, הרי הוא ידע שרק משה לבדו יוכל לעלות אל ההר? ומחדש רש"י (כפי שמובן מלשונו שכתב "ואומר אני", שלא כדרכו ברוב המקומות שמביא את דברי חז"ל בגמרא או במדרש) שיהושע בא רק כדי ללוות את רבו בהליכתו להר ובחזרתו, ובעוד ששהה משה בהר סיני ארבעים יום, שהה יהושע משרתו למטה בתחתית ההר כל אותם הימים, ולא חזר אל ביתו שבמחנה ישראל.

חז"ל (יומא עו, א וברש"י שם) מוסיפים שהקב"ה אף עשה ליהושע נס גדול והוריד לו מנות של מן למקום שבו הוא חנה בתחתית ההר, כדי שיהיה לו מזון באותם הארבעים יום.

אולם עדיין צריך להבין: אם כל כוונתו של יהושע היתה ללוות את משה בהליכתו להר ובחזרתו למחנה, מדוע אם כן נותר בתחתית ההר כל הארבעים יום, הרי יכל לחזור לביתו וכעבור ארבעים יום לשוב להר כדי ללוות את משה בחזרתו?

אלא שבליבו של יהושע האיר סוד עצום, שכל חיות האדם נמשכת לו מרבו, ובהמשכה זו תלויה הארת נשמתו והשגתו בעבודתו הרוחנית, ואף הצלחתו בכל עניניו הגשמיים. ולכן כשנודע ליהושע שרבו הולך להר סיני למשך ארבעים יום ויהיה המחנה ריק ממנו, הבין כי לא יוכל להתקיים במצב שכזה בשום אופן. ולא מצא לו יהושע עצה אחרת כי אם ללכת עם משה, ולהמתין לו במקום הקרוב ביותר אשר יורשה לו על פי ה' להתקרב כדי שיהיה קרוב לרב עד כמה שניתן, ובזה לא נפסקה לו אף לרגע אחד המשכת החיות מרבו הקדוש.

ובזכות דביקותו של יהושע במשה רבו, ניצל מעוון העגל שהיה במחנה ישראל בסוף הארבעים יום, שהרי באותו זמן הוא כלל לא היה במחנה אלא שהה בתחתית ההר. כי עצם פרדתם של עם ישראל ממשה במשך אלו הארבעים יום, היא שגרמה להם לרדת ממדרגתם ולחטוא בעגל, ואילו יהושע שנותר דבוק ברבו ניצל.

ועל כן קודם פטירתו של משה מן העולם, כשחשב משה בדעתו מי הוא האדם הראוי ביותר מבין כל חכמי ישראל למלאות את מקומו בהנהגת העם, שמא בניו ירשו את כבודו או חכם גדול אחר, להפתעתו הרבה הורה לו הקב"ה: "קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו" (במדבר כז, יח). וכפי שמבואר במדרש (במדב"ר כא, יד): "בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה. יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד, והוא היה משכים ומעריב בבית הוועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים, והוא פורס את המחצלאות. הואיל והוא שרתך בכל כחו, כדאי הוא שישמש את ישראל, שאינו מאבד שכרו, קח לך את יהושע בן נון, לקיים מה שנאמר: 'נוצר תאנה יאכל פריה'"(משלי כז, יח).

והגם שלא היה יהושע מהחכמים הגדולים שבאותו הדור, וכי מה בכך? הרי כשהקב"ה חפץ להשפיע חכמה לאדם, ביכולתו לעשות זאת ברגע אחד. וכך ציוה ה' את משה לסמוך את ידו האחת על יהושע, ובכך להשפיע מהודו וחכמתו עליו. וכן עשה משה, "ויסמֹך את ידיו עליו" (במדבר כז, כג) "בעין יפה יותר ויותר ממה שנצטוה. שהקב"ה אמר לו 'וסמכת את ידך' (יד אחת במשמע), והוא עשה בשתי ידיו, ועשאו ככלי מלא וגדוש ומלאו חכמתו בעין יפה" (רש"י שם), ובכך התקיים ביהושע: "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו" (דברים לד, ט).

ומכך ילמד כל אדם עד כמה ראוי לו להתחזק בענין האמונה בחכמים והדביקות בהם. ועל כן הורו חז"ל (ברכות ח, א) "לעולם ידור אדם במקום רבו", כי בקירבת האדם אל רבו תתמיד המשכת החיות הקדושה הנמשכת לו מרבו לפעול בו ולהעלותו בדרגתו.

וכן הזהירו חז"ל (סנהדרין קי, א) את התלמיד מלחלוק על רבו עד שאמרו שכל החולק על רבו כחולק על השכינה, וכל העושה מריבה עם רבו כעושה מריבה עם השכינה, וכל המתרעם על רבו כאילו מתרעם על השכינה, וכל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר שכינה.

משום כך על כל אדם לדבוק ברבו בכל כוחו. ואף אם רבו יבזהו ויחרפהו יקבל הכל בשמחה ובאהבה, כי בודאי רבו עושה לו זאת רק למען תיקונו הניצחי, ולכן לא יפריד משום כך אף לרגע את דבקותו ברבו, ויזכיר לעצמו לשון חז"ל (ברכות מא, ב) "מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעינך", כלומר שיהיו לנו רגליים של ברזל כדי שיהיה לנו כח לשמש את רבנו וללכת אחריו תמיד (רש"י שם). והעיקר הוא לחזק את רגש האהבה שבליבו כלפי רבו, ולאהוב אותו באמת לאמיתו. כי מידת האהבה היא המידה החזקה ביותר בעולם, ואם תהיה בליבו אהבת אמת לרבו לעולם לא יהרהר אחריו, ולא ישאל שאלות מיותרות על דרכיו ומעשיו, כיון שכשאוהבים באמת לא שואלים שאלות.

וכך כתב הרבי מליובאוויטש זיע"א (היום יום כו' שבט): "האהבה היא רוח החיים בעבודת החסידות. (האהבה היא) החוט המקשר את החסידים בינם לבין עצמם, והחוט המקשר את הרבי עם חסידים, וחסידים עם הרבי. זהו גם בדרך "אור ישר" וגם בדרך "אור חוזר", אין לזה כל מחיצה, זהו מעל להגבלת מקום וזמן".

כלומר שככל שהחסיד אוהב את רבו (בבחינת "אור ישר"), כך גם רבו מקרבו ומחזיר לו אהבה (בבחינת "אור חוזר"), ולאהבה זו של הרבי לחסיד אין כל מחיצה, והיא מעל להגבלת מקום וזמן, כך שזה לא משנה היכן החסיד נמצא בעולם, רבו הק' רואה ומרגיש אותו, וממשיך לו ישועות נפלאות בכל המצטרך לו, ובלבד שלא יפריד החסיד את דביקות אהבתו לרבו.
עבור לתוכן העמוד