מוסדות "קול רינה" בראשות הרב יורם אברג'ל זצוק"ל
פייסבוק
הרשמה
חיפוש
דלג על חיפוש
תוכן העמוד
דלג על תוכן העמוד

חג פסח - תיקון פגם הנחש

בפסח אנו באים לתקן את פגם הנחש, ולכן נאסרה בפסח אכילת חמץ, כיון שהחמץ רומז על הנחש, וסימן לדבר, שהרי מתוך שס"ה ימות השנה ישנם נח"ש ימים (מלבד שבעת ימי הפסח) שהחמץ מותר באכילה.

חטאו של הנחש החל בכך ששאל את חוה שאלה לא רצויה: ויאמר אל האשה אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן?" (בראשית ג, א). הנחש לא התכווין לשאול בתמימות מאילו עצים בדיוק אסר הקב"ה על אדם וחוה לאכול, אלא כל מטרתה של שאלה זו היתה לפתוח עם חוה בדיבור ולהטיל בה את ארס הכפירה שבו, כפי שאחר כך הוסיף הנחש ואמר: "ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמתון, כי יודע אלקים כי ביום אכולכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים ידעי טוב ורע" (שם פס' ד-ה).

וכיון שחטא עץ הדעת נגרם על ידי שאלה של כפירה, לכן בליל הסדר אשר בו באים אנו לתקן חטא זה כנ"ל עלינו להרבות בשאלות של קדושה, כלומר שאלות שמטרתן להבין את ניסי הקב"ה ושאר סיפור יציאת מצרים, כפי שהורו חז"ל (פסחים קטז, א): "חכם בנו שואלו. ואם אינו חכם, אשתו שואלתו. ואם לאו, הוא שואל לעצמו. ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח שואלין זה לזה", כיון שיש בכוחן של שאלות קדושות, שאלות בלימוד התורה, לשבר ולבטל כל מיני שאלות של כפירה.

ומכיון שבחג הפסח באים אנו לתקן את פגם הנחש שהיה על ידי שאלות של כפירה, לכן חג הפסח הוא כנגד אברהם אבינו (ראה טור או"ח סי' תיז), משום שכל מהותו של אברהם אבינו היתה לא לשאול שום שאלות על הנהגת הבורא, אלא לקבל אותה בתמימות ובאמונה פשוטה.

כפי שמצינו שכשאמר הקב"ה לאברהם: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב, א), כלומר עזוב את מקום מולדתך, משפחתך, אוהביך ורעיך וכו' ולך אל הלא נודע, עד שאראה לך לאיזה מקום רצוני שתלך, אברהם אבינו לא שאל שום שאלות, אפילו לא בכדי להבין את תוכן הציווי, אלא עשה זאת מיד ללא כל הרהור.

יתירה מזאת, הקב"ה הבטיח לאברהם שבאותו מקום שאליו הוא שולח אותו יהיה לו עושר וכבוד, כמו שכתוב: "ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה" (שם פס' ב), וכשאברהם מגיע לאותו מקום נכסף להפתעתו הרבה הוא מוצא שם רק רעב כבד מאוד, עד כדי כך שהוא נזקק לרדת למצרים לבקש אחר מזון להחיות את נפשו, כמו שכתוב: "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ" (שם פס' י). ומוסיף רש"י בפירושו, שרק באותה הארץ לבדה היה רעב אך לא בשאר הארצות, וזאת כדי לנסות את אברהם אם יהרהר אחר דבריו של הקב"ה שאמר לו ללכת אל ארץ כנען, ועכשיו משיאו לצאת ממנה.

וכשירד אברהם למצרים נטפלו המצרים הרשעים לאשתו וגזלו אותה מתחת ידיו ולקחו אותה לבית המלך פרעה, אשר בוודאי זהו מעשה מצער ביותר שאין כדוגמתו, ומכל שכן כשמדובר באשת צדיק וקדוש כאברהם. בכל זאת אברהם לא הרהר כלל על מדותיו של הקב"ה, אלא קיבל את כל הבא עליו באהבה, בשמחה ובאמונה.

ולמעלה מכל זאת, כשאמר לו הקב"ה שיקח את בנו אהובו, יצחק, הנולד לו לאחר מאה שנות צפיה, ויעלהו לפניו לקרבן, אברהם אבינו לא היסס כלל, ולא שאל על כך שום שאלות, אלא מיד הזדרז לעשות את רצון קונו, ותיכף בהשכמה יצא לדרך לעשות זאת.

ועל כן המצה שאנו אוכלים בפסח נקראת בזוהר הק' (פר' תצוה קפג, ב) "מיכלא דמהמנותא", כלומר שאכילת המצה מסוגלת להכניס בליבו של האוכלה אמונה טהורה בבורא העולם, וזאת משום ששורשה של מצוות אכילת מצה בא לנו מאברהם אבינו, שהוא הראשון שנזכרה בו הכנת מצות כנ"ל, והרי כל ענינו של אברהם היה אמונה בבורא.

ובתוספת עומק, מבאר השל"ה הק' (מס' פסחים בחלק מצה עשירה ד"ה פסח רומז) שאברהם אבינו האמין שיש בורא לעולם, וקודם שנברא העולם היה הבורא המציאות היחידה, ומהאין המוחלט הוא ברא את העולם, ואם כן העולם הינו מחודש, ונברא יש מאין. לעומתו, נמרוד הרשע כפר במציאות הבורא, וטען שאין כלל בורא לעולם, אלא מאז ומתמיד העולם היה קיים, והוא בחינת יש מיש.

ועל כן נצטוינו במשך שבעת ימי הפסח שלא לאכול חמץ אלא רק מצה, כיון ששבעת ימי הפסח הם כנגד שבעת ימי בראשית, ועלינו להראות בהם את אמונתנו בחידוש העולם מן האין המוחלט על ידי הבורא, וכיון שהחמץ מעורב עם שאור, ואותו שאור נלקח מעיסה אחרת, ואחרת מאחרת וכו' נמצא שהחמץ תמיד נעשה יש מיש, ומרמז על דעת הכופרים שטוענים שהעולם הינו יש מיש, ולכן אסור לאוכלו. אולם במצה לא מעורב שאור שבא מעיסה אחרת, אלא היא דבר חדש, ומרמזת על האמונה הטהורה בחידוש העולם מן האין המוחלט, ועל כן מצוה לאוכלה, ואכילתה מכניסה בלב האדם שפע של אמונה.

הנה נוסף על כך שהמצה נקראת "מיכלא דמהמנותא" כנ"ל, מבואר בזוהר הק' (שם) שהיא נקראת גם "מיכלא דאסוותא", כלומר מאכל של רפואה. והביאור לכך: מתחילה כשברא הקב"ה את עולמו גנז בתוך כל הצמחים והמאכלים שבו שפע של רפואה לכל חולי ומכאוב. אולם כשחטא אדם הראשון ואכל מעץ הדעת התערב בכלהבריאה כולה חלק רע, ונעלמו מן המאכלים רוב הסגולות היקרות והרפואות שה' גנז בהם.

ומכיון שיש כח במצה לתקן את פגם הנחש ואכילת עץ הדעת כנ"ל, על כן במצה הקדושה שבות ומתגלות כל הסגולות והרפואות שה' גנז בה מראשית הבריאה, ולכן נקראת המצה "מיכלא דאסוותא" - מאכל של רפואה, ואכילתה בשמחה מסוגלת לרפא כל חולי ומכאוב.

ובאמת מבואר בדברי רה"ק ר' נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן ח"ב תורה א, ט) שעל ידי התחזקות האדם בעבודת התפילה, יזכה שה' ימשיך לו רפואה בלחם ובמים שהוא אוכל ולא יצטרך לתרופות כלל.

וזהו שנאמר: "ועבדתם את ה' אלקיכם, וברך את לחמך ואת מימיך, והסירתי מחלה מקרבך" (שמות כג, כה), והיינו שכאשר יתחזק האדם בעבודת התפילה, בחינת "ועבדתם את ה'", על ידי זה יתקיים בו: "וברך את לחמך ואת מימיך והסירתי מחלה", היינו שתהיה לו רפואה על ידי לחם ומים, ויהיה ללחם והמים שהוא אוכל כח לרפאות כמו תרופות.

וכן על ידי שהאדם מברך בכוונה תחילה וסוף על כל המאכלים שהוא אוכל, בזה הוא מסיר מהמאכלים את בחינת הרע שהתערבה בהם על ידי חטא אדם הראשון, ומתעוררות בהם כל אותן רפואות וסגולות שה' גנז בהם בראשית הבריאה, ויש בכוחם להמשיך לו רפואה גדולה.

וכן כתב המהרח"ו (שער רוה"ק לד, ב) וז"ל: "גם אמר לי מורי ז"ל (האר"י הק') כי עיקר השגת האדם אל רוח הקודש תלויה ע"י כוונת האדם וזהירותו בכל ברכות הנהנין, לפי שעל ידם מתבטל כח אותם הקליפות הנאחזים במאכלים החומריים, ומתדבקים באדם האוכל אותם, ועל ידי הברכות שעליהם הנאמרות בכוונה, הוא מסיר מהם הקליפות ההם, ומזכך החומר שלו, ונעשה זך ומוכן לקבל קדושה".

והנה לפי האמור שבכך שאנו נזהרים ביותר מאכילת חמץ בפסח אנו מתקנים את פגם הנחש, יובן גם מה שמבואר בזוהר הק' (פ' תצוה קפג, ב) שכל מי שניזהר ביותר מאיסור אכילת חמץ בפסח בודאי כבר נכתב ונחתם לחיים, ואינו נידון כלל ביום ראש השנה.

והיינו משום שהמקטרג הגדול על האדם בראש השנה הוא הנחש הקדמוני בעצמו, שהרי נחש זה הוא היצר הרע, הוא השטן המקטרג, הוא מלאך המוות. ומכיון שמי שהיה זהיר ביותר מאכילת חמץ בפסח כבר הכניע את הנחש כנ"ל, ממילא כבר אין לו לחשוש מפניו ביום ראש השנה, ומובטח לו שיצא זכאי בדינו.

 

עבור לתוכן העמוד