מוסדות "קול רינה" בראשות הרב יורם אברג'ל זצוק"ל
פייסבוק
הרשמה
חיפוש
דלג על חיפוש
תוכן העמוד
דלג על תוכן העמוד

אור התורה בחג חנוכה

כתב רה"ק ר' נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן ח"א תורה יד, א), וזו לשון קודשו:

"להמשיך שלום בעולם צריך להעלות כבוד הקב"ה לשרשו, היינו ליראה, כמו שכתוב: 'ליראה את השם הנכבד' (דברים כח, נח). ואי אפשר להעלות את הכבוד אלא על ידי תורת חסד, ותורת חסד אמרו חכמינו זכרונם לברכה (סוכה מט, ב): "זהו הלומד תורה על מנת ללמדה", כי זה עיקר כבודו, כמובא בזוהר (פר' יתרו סט, א): 'בשעתא דשאר עכו"ם אתין ואודן לקב"ה, כדין אסתלק ואתיקר שמא דקב"ה עלא ותתא, כמו גבי יתרו בשעתא דאמר יתרו 'עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים', כדין אסתלק ואתייקר שמא דקב"ה'. נמצא זהו כבודו, כשבני אדם שהם מחוץ לקדושה מקרבין את עצמן לפנים מהקדושה, הן גרים שמגיירין הן בעלי תשובה, שגם הם היו מבחוץ, וכשמקרבין ומכניסים אותם לפנים זהו כבודו".

ביאור דבריו הקדושים: עיקר המחלוקות והמריבות נוצרות מחמת החושך והבלבול שבעולם, אך כשיש אור בעולם מיד סר כל הבלבול ומתבטלות כל המריבות והמחלוקות, ומתרבה השלום בעולם, על דרך שמצינו לגבי מצות הדלקת נרות שבת, שאמרו חז"ל (שבת כה, ב) שמה שנאמר: "ותזנח משלום נפשי" (איכה ג, יז) מדבר על מי שאין לו נרות שבת, וכפי שמפרש רש"י שם: שבמקום שאין נר, אין שלום, משום שהולך באפילה ונתקל בחפצים ונכשל, ומתוך כך בא לידי מחלוקת ומריבה - וכמו שהוא בנוגע לאור וחושך גשמיים, כך הוא גם בנוגע לאור וחושך רוחניים.

 

והאור שסגולתו להמשיך שלום בעולם, זהו אורה של התורה הקדושה. כי התורה היא בחינת אור, כמו שנאמר: "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו, כג), וככל שמפיצים את אור התורה בעולם, מתרבה השלום בעולם. מאידך, כאשר העולם מתרוקן מאורה של התורה הקדושה ומתמלא בחושך וריקנות, מתרבות בעולם המחלוקות והמריבות.

 

וזהו שאומר כאן ר' נחמן שניתן להמשיך שלום בעולם על ידי תורת חסד, כלומר: תורה שאדם מלמדה לאחרים. והיינו כי כאשר אדם מלמד תורה לזולתו, הוא מאיר את החושך שלו, וככל שמלמדים תורה ליותר ויותר אנשים בעולם, על ידי זה מסלקים את החושך מן העולם וממלאים אותו באור, וממילא נמשך לעולם שלום גדול.

 

וזהו שאמרו חז"ל (ברכות סד, א): "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", והיינו כי בזה שתלמידי חכמים מרבים ללמד תורה לעם ישראל, בכך הם ממלאים את העולם באור התורה, וממילא נמשך לעולם שפע גדול של שלום.

כל האמור קשור באופן נפלא לחג חנוכה, כי כל ענינו של חג חנוכה הוא להפיץ אור בעולם, שהרי עיקר מצות החג הוא להדליק את נרות החנוכה בפתחים ובחלונות הפונים לרשות הרבים ולהאיר את העולם, ועל ידי הפצת אור ממילא ממשיכים שלום גדול בעולם.

 

ולכן חג חנוכה מתחיל בתאריך כ"ה בכסלו, כי התיבה העשרים וחמש (כ"ה) מתחילת התורה היא תיבת "אור" שבפסוק: "ויאמר אלקים יהי אור" (בראשית א, ג) - לרמוז שכל ענינו של חנוכה הוא הפצת אור.

 

וכפי האמור לעיל, אור זה שעלינו להפיץ בחג חנוכה זהו אורה של התורה הקדושה, כי כל רצונם של היונים היה להשכיח מעם ישראל את התורה הקדושה, כאומרנו בנוסח 'על הניסים': "כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל לשכחם תורתך וכו'", ועל ידי כן להחשיך את העולם.

 

על כן, עיקר ענינו של חג החנוכה הוא להוסיף עוד ועוד בלימוד התורה והפצתה ברבים על מנת להאיר את העולם כולו באור התורה, על דרך שאמרו בית הלל (ראה שבת כא, ב) בנוגע להדלקת נרות החנוכה: "יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך", וכמו כן בלימוד התורה צריך להיות תמיד בבחינת "מוסיף והולך" ללא הפסק.

 

והנה ידוע ומפורסם מה שכתב רה"ק ר' צבי אלימלך מדינוב זיע"א בסיפרו הבהיר בני יששכר (מאמרי חודשי כסלו טבת, מאמר ב אות ח) בשם הרוקח (בסי' רכה) שקיבל מפי אליהו הנביא זכור לטוב, שבנרות החנוכה מאיר האור הגנוז.

 

לכן מדליקים במשך כל ימי החנוכה שלושים ושש נרות (ללא השמשים), כנגד אותן שלושים ושש שעות ששימש האור הגנוז את אדם הראשון: שתים עשרה שעות בערב שבת, שתים עשרה שעות בליל שבת, ושתים עשרה שעות ביום שבת (ראה ירושלמי ברכות ח, ה). וכן כנגד שלושים ושישה צדיקים ששתל הקב"ה בכל דור הזוכים להנות מאותו אור גנוז, כפי שלמדו חז"ל (סוכה מה, ב) ממה שנאמר: "אשרי כל חוכי לו" (ישעיה ל, יח) - "לו" בגימטריא שלושים ושש.

 

וכדי לרמוז על האור הגנוז שמאיר בנרות החנוכה אנו אומרים לאחר הדלקת הנרות את נוסח "הנרות הללו" הפותח במילים: "הנרות הללו קודש הם", כלומר, הנרות הללו קדושים ביותר כיון שמאיר מתוכם האור הגנוז. ונרמז הדבר גם בשם החודש שבו חל חג חנוכה - כסלו - שהוא אותיות: כס ל"ו, דהיינו שבחג חנוכה שבחודש זה גנוז ומכוסה האור הגנוז שהאיר ל"ו שעות כנ"ל (בני יששכר שם מאמר א, ו), וזהו הזמן המתאים ביותר לגלותו.

 

בכדי לזכות לאור הגנוז שמאיר בנרות החנוכה צריך להוסיף תוספת ניכרת בלימוד התורה, כי הלֹא מבואר בדברי חז"ל (ראה חגיגה יב, א) שהאור הראשון שברא הקב"ה בעולם היה האדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, ומפני הרשעים שהיו עתידים להיות בעולם עמד הקב"ה וגנזו (ועל שם כך הוא נקרא "אור הגנוז"). ומבאר הבעל שם טוב הק' שהאור הראשון נגנז בתוך התורה הקדושה, וכל צדיק שעמל וייגע בתורה, ולומד אותה בקדושה וטהרה, הקב"ה מאיר לו מתוך התורה שהוא לומד את האור הגנוז, ועל ידו יכול לצפות מסוף העולם ועד סופו. לכן כל מי שרוצה לזכות לאור הזה צריך להשתדל יותר לעמול ולהתייגע בלימוד התורה הקדושה.

 

ובפרט יש להשתדל בימי החנוכה להוסיף בלימוד התורה שבעל פה דייקא, כלומר, בלימוד הגמרא. כי עיקר הזכיה באור הגנוז היא דוקא על ידי היגעה בלימוד התורה שבעל פה. וכן מבואר בדברי חז"ל במדרש (תנחומא פר' נח אות ג), וזו לשון קודשם:

"שלא תמצא תורה שבעל פה אצל מי שיבקש עונג העולם, תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר: 'זאת התורה אדם כי ימות באהל' (במדבר יט, יד)... שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול, שהיא משולה לחושך... ללמדך שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבעל פה לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה. ויש מבלה ומנבל עצמו עליה, לפיכך מתן שכרה לעולם הבא, שנאמר: 'העם ההולכים בחושך (לימוד הגמרא המשולה לחושך כנ"ל) ראו אור גדול' (ישעיה ט, א), 'אור גדול' - אור שנברא ביום ראשון שגנזו הקב"ה לעמלי תורה שבעל פה ביום ובלילה, שבזכותן העולם עומד, שנאמר: 'כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי' (ירמיה נג, כה) - איזה הוא ברית שנוהג ביום ובלילה - זו תלמוד".

 

לכן כנגד אותן שלושים ושש שעות ששימש האור הגנוז בעולם כנ"ל, וכנגד שלושים ושישה הנרות שאנו מדליקים בחנוכה כנגדם כנ"ל, גם בתלמוד בבלי ישנן שלושים ושש מסכתות גמרא, כדי לרמוז שעל ידי ההוספה בלימוד התלמוד (שבו שלושים ושש מסכתות) בימי החנוכה (שבהם מדליקים שלושים ושישה נרות) יזכה האדם שיתגלה לו מעט על כל פנים מהאור הגנוז (ששימש בעולם שלושים ושש שעות) כפי מידת עמלו ויגיעתו.

 

יתירה מזאת: לפי דעת האריז"ל ימי חנוכה מסוגלים ביותר לתשובה שלימה, ומי שלא הספיק לשוב בתשובה שלימה בחודש אלול ועשרת ימי תשובה הקדושים, יש לו הזדמנות פז לזכות לכך בימי חנוכה. והיינו כי בימי חנוכה מאיר האור הגנוז שבתורה הקדושה כנ"ל, ויש כח באור הקדוש הזה לטהר ולנקות את נפשו של האדם מכל כתם ורבב של עוון כלשהו.

משום כך גם מפטירים בשבת חנוכה בדברי הנביא זכריה: "הסירו הבגדים הצואים מעליו, ויאמר אליו ראה העברתי מעליך עוונך והלבש אותך מחלצות" (זכריה ג, א-ד) - כי על ידי ההשתדלות בעסק התורה בכלל, ובימי חנוכה הקדושים בפרט, יוכל האדם לזכות להסיר מעליו את כל הבגדים הצואים המלבישים את נפשו האלקית מחמת העוונות שעשה, ולשוב בתשובה שלימה, ולהלביש את נפשו בבגדי מחלצות נקיים וטהורים.

 

אך זאת יש לדעת, שכמו שכשרוצים לנקות בגד מלוכלך בצואה, לא די בשטיפה מועטת תחת קילוח קל מברז המים, אלא צריך לרחוץ את הבגד תחת זרם שוטף במשך זמן ניכר, כך גם בנוגע לנקיון הנפש מן הבגדים הצואים שעליה על ידי לימוד התורה המשולה למים (ראה תענית ז, א), לא די בקביעת עת קטנה ללימוד התורה, אלא צריך לצלול בנהר השוטף של התורה הקדושה, ולהתמסר אליה באהבה ובחיבה וללא הפסק, ואז היא תצחצח ותטהר את נפשו של האדם באופן מושלם.

 

וצריך ללמוד את התורה בשתי דרכים: בעיון - לעיין בכל פרט ולרדת לעומקם של הדברים, ובבקיאות - ללמוד את הדברים במהירות ובשטחיות על מנת להספיק ללמוד חלקים נרחבים בתורה. ושתי הדרכים נצרכות לשלמות נפשו של האדם, כי על ידי לימוד התורה בבקיאות יוצרים בנפש כלים רחבים, ועל ידי הלימוד בעיון מתמלאים הכלים באור, וככל שיש יותר כלים כך יש יותר מקום להכניס אור. ומי שלומד רק בעיון אך חסרים לו הבקיאות והידע הרחב, הרי הוא בבחינת "אורות מרובים וכלים מועטים", אשר התוצאה של מצב זה היא "שבירת כלים" (כמבואר בספרי קבלה), ולא תתקיים התורה בידו.

 

בנוסף לכך: על ידי לימוד התורה בבקיאות זוכה האדם לאור מקיף, ועל ידי לימוד התורה בעיון זוכה האדם לאור פנימי, ומי שלומד רק בעיון ואין לו גם את בחינת הבקיאות הרי הוא חסר את בחינת האור המקיף, וממילא עשוי להיות שיתגרו בו החיצונים והקליפות וינסו להכשיל אותו בחטאים שונים ומשונים, כיון שאין לך דבר שדוחה ומסלק את הקליפות והחיצונים כמו האור המקיף, כמו שכתב רבנו האריז"ל (שעה"כ דרושי ברכה"ש בכוונת ברכת מלביש ערומים).

 

המורם מכל האמור הוא, שיש לנצל היטב כל רגע בימי החנוכה הקדושים ללימוד התורה, ולא לבזבז את הזמן בבילויים, טיולים וסעודות הרשות למיניהם.

וכן כתב מרן החיד"א (מורה באצבע סי' ט אות שג) בלשון קודשו:

 

"אם לא חשכו הרואות, לא יוציא הימים האלה המקודשים בשחוק וקלות ראש, כי בימי ניסים שחייבים להודות לשמו יתברך, במקום הודאה איך יחטא ואשם. ולמי שיש לו לב יספיק זה".

 

אמנם מנהג יפה הוא להסב בכל יום עם בני המשפחה אל מול נרות החנוכה, ולערוך סעודת מצוה המלווה בשירות ותשבחות לה', ואמירת דברי תורה הקשורים לנס הגדול שעשה הקב"ה לעם ישראל בימים קדושים אלו וכיו"בב, אולם אין להאריך בכך יתר על המידה, כפי שפסק מרן בשולחן ערוך (סי' תרע, ב): "ריבוי הסעודות שמרבים בהם (בימי החנוכה) הם סעודות הרשות, שלא קבעום למשתה ושמחה", אלא צריך לנצל את הזמן ללימוד התורה.

 

אברכים שזכו להיות מחובשי ספסלי בית המדרש צריכים להשתדל להוסיף בלימוד התורה בימי חנוכה הקדושים, ולא לבזבז את הזמן כלל, וכן לא להעדר מבית המדרש אפילו יום אחד בלבד. לא כדאי לבזבז את ימי החנוכה, כי בכל רגע של לימוד תורה בחנוכה טועמים מהאור הגנוז.

 

וצריך לעמול בתורה דוקא, ולא די ללמוד אותה מתוך רפיון וקלות דעת, כמו שנאמר: "אם בחקותי תלכו" (ויקרא כו, ג), ומפרש רש"י "שתהיו עמלים בתורה", כלומר לא די שתהיו "לומדים תורה" וכיו"ב, אלא צריך שתהיו "עמלים בתורה". כי כל תורה שאדם לומד ללא השקעת מאמץ ויגיעה אינה מתקיימת בידו וסופה להשתכח ממנו.

 

טבעו של האדם לזכור רק דברים שהתאמץ וטרח עליהם ביותר. הגע עצמך: הלא כמעט ואין מי ששוכח את ארנק כספו, כיון שיגע מאוד להשיג את הכסף הזה, ולכן הוא יקר לו ביותר, וכמאמר חז"ל (פסחים יא, ב ועוד) "אדם בהול על ממונו" - ואם יתייגע האדם על התורה כפי שמתייגעים להשיג כסף, וכן אם יהיה בהול על תורתו כפי שהוא בהול על ממונו, בודאי ששום פרט מהלימוד שהוא לומד לא ישכח ממנו.

 

וכן כשהאדם מתרפה (לשון רפיון ידיים) בלימוד התורה ואינו יגע בה, ושוקע בתענוגי העולם הזה, התורה משתכחת ממנו, כמו שמצינו בילקוט שמעוני (קהלת רמז תתקעג, וראה גם שבת קמז, ב) על רבי אלעזר בן ערך שלאחר פטירת רבו, רבן יוחנן בן זכאי, הלך עם אשתו לנפוש בדיומסי - מקום שהמים שם יפים והנווה יפה - והמתין לתלמידים שיבואו אליו.

משראה שהם לא באים, ביקש ללכת אצלם, ולא הניחתו אשתו. אמרה לו: 'הרי הם צריכים לך ולא אתה צריך להם. הפת והעכברים, מי דרכן ללכת אצל מי? הוי אומר עכברים אצל הפת, על כן המתן שהם יבואו אליך'. שמע לה וישב שם בעיירת הנופש עד ששכח את כל תלמודו.

 

לאחר זמן מה באו אצלו תלמידיו ושאלו אותו שאלות בהלכה ולא היה יודע מה להשיב להם. וכשקם לקרוא בתורה בפרשת החודש, במקום לקרוא "החודש הזה לכם" (שמות יב, ב) אמר "החרש היה לבם". צווחו עליו כולם, עד שהתחיל לבכות. וביקשו עליו החכמים רחמים עד שהחזירו לו תלמודו, ויש אומרים שאליהו הנביא זכור לטוב החזיר לו תלמודו.

 

וכפי האמור לעיל, אין די שילמד תורה רק לעצמו אלא צריך גם להשתדל ללמדה לאחרים, בבחינת תורת חסד. וכן כתב אדמו"ר הזקן בהקדמתו לספר התניא, וזו לשון קודשו:

"ומי שדעתו קצרה להבין דבר עצה מתוך קונטרסים אלו יפרש שיחתו לפני הגדולים שבעירו והם יבוננוהו, ואליהם בקשתי שלא לשום יד לפה להתנהג בענוה ושפלות של שקר ח"ו, וכנודע עונש המר על מונע בר, וגודל השכר ממאמר רז"ל על פסוק 'מאיר עיני שניהם ה' וכו'".

 

מה שכתב אדמו"ר הזקן : "וכנודע עונש המר על מונע בר", כוונתו הקדושה היא למה שאמרו חז"ל (סנהדרין צא, ב): "כל המונע הלכה מפי תלמיד, אפילו עוברין שבמעי אמו מקללין אותו, שנאמר: 'מונע בר יקבוהו לאום'" (משלי יא, כו).

 

ומה שכתב אדמו"ר הזקן: "וגודל השכר ממאמר רז"ל על פסוק 'מאיר עיני שניהם ה'", כוונתו הקדושה היא, כי בפסוק אחד נאמר: "רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה'" (משלי כט, יג), ובפסוק אחר נאמר: "עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה'" (משלי כב, ב), ומפרשים חז"ל (תמורה טז, א): "בשעה שהתלמיד הולך אצל רבו ואומר לו למדני תורה, אם מלמדו - 'מאיר עיני שניהם ה'', ואם לאו - 'עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה'', מי שעשאו חכם לזה - עושה אותו טיפש, טיפש לזה - עושה אותו חכם".

 

על כן כל מי שרוצה שיאר ה' פניו אליו, פני מלך חיים, לא ימנע דברי תורה משום אדם שמבקש ללמוד, אלא ילמד תורה לכולם באהבה ובשמחה, ובזכות זה יברכהו ה' בכל מילי דמיטב.

עבור לתוכן העמוד