מוסדות "קול רינה" בראשות הרב יורם אברג'ל זצוק"ל
פייסבוק
הרשמה
חיפוש
דלג על חיפוש
תוכן העמוד
דלג על תוכן העמוד

להאיר את החוץ

רבותינו הקדושים בגמרא (שבת כא, ב) אומרים, שזמן הדלקת נרות חנוכה הוא "עד דכליא ריגלא דתרמודאי", כלומר, עד שתכלה מן השוק רגלם של התרמודיים. ומפרש רש"י שם, שהתרמודיים הם בני אומה אחת ששמה 'תרמוד', ודרכם היתה ללקט עצים דקים ולמכור אותם לאנשים בשוק לצורך הבערת אש כדי שיהיה בבתיהם אור. ולכן הם היו מתעכבים בשוק עד שהולכים בני השוק לבתיהם משחשכה ומבעירים בבתיהם אור, וכשצריכים לעצים יוצאים וקונים מהם. וזמן הדלקת נרות חנוכה הוא עד שתכלה מן השוק אף רגלם של אותם תרמודיים, שהם האחרונים שנותרים בשוק לאחר החשכה, וכבר לא יהיה בפני מי לפרסם את הנס.

 

אולם בנוסף לדרך פשט, מבאר הרבי מליובאוויטש זיע"א על דרך הרמז, ש'תרמוד' הוא מלשון מרד. ורצו רבותינו הקדושים לרמוז לנו שיש כח באור העצום שמאיר בנרות החנוכה להאיר אפילו את ליבם של הרחוקים ביותר מדרך ה' - אלו שמורדים בבורא ועוברים על רצונו במזיד ובמרד - ולהכניס הרהור תשובה בליבם, עד שתכלה רגלם של המורדים מן השוק וישובו כולם בתשובה שלימה.

 

לכן מדליקים את נרות החנוכה בפתח הבית או בחלון הפונים לרשות הרבים, ולא בתוך הבית ברשות היחיד, כיון שכל ענינו של חנוכה הוא לקרב את האור של הקדושה גם אל הרחוקים ביותר, השקועים בצד הטומאה והקליפות שהן בבחינת "רשות הרבים", על שם ריחוקם מבחינת הקדושה הנקראת "רשות היחיד" כי היא שייכת ליחידו של עולם - הקב"ה.

 

משום כך הורה הרבי זיע"א לחסידיו ושלוחיו הפזורים בכל רחבי תבל להדליק חנוכיות ענק בכל מיני מקומות מרכזיים שבכל עיר ועיר ומדינה ומדינה בעולם - בצמתים, בבתי חולים, בבסיסים צבאיים ובכל מיני מקומות מסוכנים - כדי להכניס את כל היהודים שבעולם כולו, ללא יוצא מן הכלל, לתוך האור הקדוש של חג חנוכה.

 

וכיוצא בזה כתב רה"ק ר' נחום מטשרנוביל זיע"א בסיפרו "מאור עינים" (פרשת מקץ דרוש לחנוכה), וזו לשון קודשו:

"מתנה טובה שבבית גנזי ה' נתנה לנו את השבת לקרב האדם אל בוראו, כי שומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו, כדכתיב: 'שומר שבת מחללו' (ישעיה נו, ב) אל תקרי 'מחללו' אלא 'מחול לו' (שבת קיח, ב). רק שקשה עליו על האדם ליכנוס בתוך קדושת שבת, כי רם ונישא הוא השבת, כי הוא שמא דקב"ה, ואיך יכול לקרב אל מקום גבוה ורם כזה. אך בחנוכה כביכול ה' מוריד את עצמו למטה מעשרה אל האדם לקרבו".

 

כלומר: קדושת השבת היא גבוהה ונעלית במידה שלא ניתן לתאר, ולכן לא כל יהודי זוכה להשיג קדושה זו. האור של השבת אינו מצליח לחדור לתוך ליבו של מי שרחוק מאוד מהקדושה ולהאירו ולעוררו להתקרב לה', כיון שאין האור הקדוש הזה מוכן לרדת כל כך למטה למקום הנמוך שבו נמצא אותו האדם.

 

המיוחד בקדושת חג חנוכה הוא, שקדושה זו יורדת למקומות הנמוכים ביותר ומסוגלת להאיר גם על אנשים רחוקים ביותר. גם באנשים כאלה מסוגל האור של חנוכה לפעול פעולה טובה ולהאיר את ליבו, כיון שהאור של חנוכה יורד למטה למטה למקומות נמוכים ביותר, וזו הזדמנות נפלאה אף לרחוקים ביותר לאחוז בו ולהתקרב לה'.

 

לכן ימי החנוכה הם ימי חול לכל דבר ומותרים בעשיית מלאכה, שלא כשבת ויום טוב שאסורים במלאכה, כדי לרמוז שקדושתו של חג חנוכה מסוגלת לרדת גם אל האנשים הנמוכים ביותר השקועים כל ימיהם בעניני חולין, ההפוכים לגמרי מעניני קדושה.

 

רמז נוסף לכך שאורו של חג חנוכה יורד למקומות הנמוכים ביותר והרחוקים ביותר מצד הקדושה, נוכל למצוא בכך שלפי ההלכה (ראה שו"ע סי' תרעא, ו-ז) יש מצוה להניח את נרות החנוכה בצד השמאלי של הפתח ובגובה שהוא מתחת לעשרה טפחים והיינו כי תמיד הצד השמאלי מסמל את הצד ההפוך מצד הקדושה. כמו כן לימדונו חז"ל (ראה סוכה ה, א) שמעולם לא ירדה השכינה למטה מעשרה טפחים. משמע מכך שמקום זה - הצד השמאלי ולמטה מעשרה טפחים - מסמל ריחוק גדול מאוד מצד הקדושה. ובכל זאת, את נרות חנוכה יש להשתדל להדליק דוקא בצד השמאלי של הפתח ולמטה מעשרה טפחים כאמור - וזאת כדי לרמוז שאורו של חג חנוכה מסוגל לרדת ולהאיר גם למי שנפל למקומות חשוכים ורחוקים ביותר מצד הקדושה.

 

על פי האמור, מבארים רבותינו בעלי החסידות את מאמר חז"ל (שבת כא, ב): "פתילות ושמנים שאין מדליקין בהן בשבת, מדליקין בהן בחנוכה", והיינו כי האדם נמשל לנר, כי כמו שהנר מורכב מפתילה ושמן כך גם האדם מורכב מגוף ונשמה, ו"נפש" ראשי תיבות: נר פתילה שמן. ורומזים חז"ל שגם בני אדם ("פתילות ושמנים") שלא ניתן להדליק בהם את האור של שבת מחמת עביותם וגסותם עד כדי כך שהאור של שבת אינו נאחז בהם כראוי - בחג חנוכה מדליקים בהם את אור החג, כי בחנוכה הקב"ה בעצמו כביכול מוריד את עצמו אל האדם, ומאחיז בו את האור של הקדושה ומסייע בידו - אם רק ירצה כמובן - לשוב ולחזור אליו ולעובדו באהבה ובשמחה.

 

לכן לפי דעת האריז"ל גם אדם שלא זכה מכל סיבה שהיא לנצל את חודש אלול וראש השנה ויום הכפורים כדי לעשות תשובה - יש לו הזדמנות נפלאה לעשות זאת בחג חנוכה, כיון שאז האור של ה' יורד גם למקומות הנמוכים ביותר להאירם ולעוררם, וימינו פשוטה לקבל בתשובה אף את הרחוקים והנידחים ביותר. ושני רמזים נאים לכך:

הרמז הראשון - במה שנאמר: "סלח נא לעוון העם הזה כגודל חסדך וכאשר נשאתה" (במדבר י"ד), שהוא ראשי תיבות "חנוכה" (ראה ליקוטי מוהר"ן ח"ב תורה ז, יא), לרמוז שחג חנוכה מסוגל לתשובה ולמחילת עוונות כיום הכפורים.

 

והרמז השני, בשם החודש שבו חל חג חנוכה, כסלו, אשר במילואו (כזה: כ"ף סמ"ך למ"ד ו"ו) עולה בגימטריא "אב הרחמים" (ראה בני יששכר מאמרי כסלו טבת מאמר א, ד), לרמוז שבחג חנוכה שבחודש כסלו מאירים בעולם רחמים עצומים, בבחינת "אב הרחמים", ממש כמו בימים הנוראים ראש השנה ויום הכפורים, ולכן שערי התשובה פתוחים לרווחה לפני כל אחד ואחת מישראל, והקב"ה מקבל את כולם ברחמים עצומים.

עבור לתוכן העמוד