מוסדות "קול רינה" בראשות הרב יורם אברג'ל זצוק"ל
פייסבוק
הרשמה
חיפוש
דלג על חיפוש
עצות הרב
תרום והיה שותף
הרשם לניוזלטר
ספרי הרב
תוכן העמוד
דלג על תוכן העמוד

תולדות חייו של בעל התניא

לידתו של בעל התניא קשורה במעשה מיוחד עם מורנו הבעל שם טוב הקדוש זיע"א:

 

להוריו של בעל התניא קראו ר' ברוך והרבנית רבקה. כשעברו עשרה חודשים מיום חתונתם ועדיין לא נפקדו בזרע של קיימא היה ר' ברוך בצער גדול. ר' ברוך היה מאנשי הבעל שם טוב, אחד מהצדיקים נסתרים, ולכן החליט לנסוע למורנו הבעל שם טוב הק' ולבקש את ברכתו.

 

ר' ברוך ורעייתו הגיעו לעיר מז'יבוז' בחודש מנחם אב של שנת תק"ד, ואכן הבעל שם טוב ברכם שלשנה הבאה, שנת תק"ה, יפקדו בבן זכר חי וקיים. ולפני שיצאו מחדרו הקדוש של הבעל שם טוב, הרבנית רבקה - שהיתה במצב רוח מרומם ובהתרגשות גדולה מהברכה שזכתה לקבל - אמרה למורנו הבעל שם טוב: "כשה' יתברך ימלא את ברכתו הקדושה של רבנו ונפקד בבן זכר חי וקיים, אקדיש אותו ללימוד התורה ועבודת ה' בדרכו של מורנו הבעל שם טוב".

 

ר' ברוך התעכב במז'יבוז' עוד זמן מה וביום ח"י אלול של אותה שנה ערך הבעל שם טוב סעודה לכבוד יום הולדתו, ובאותה סעודה נכח גם ר' ברוך, ובאמצע הסעודה פנה אליו הבעל שם טוב וברכו: "למועד הזה ממש אתם חובקים בן". ואכן ברכתו של הבעל שם טוב התקיימה בדיוק נפלא ולשנה הבאה, ביום רביעי ח"י אלול תק"ה, נולד לר' ברוך והרבנית רבקה בן למזל טוב ונקרא שמו בישראל "שניאור זלמן".

 

הפלא הגדול הוא שבבוקרו של אותו יום שנולד בו בעל התניא, כששב הבעל שם טוב (שהיה בעירו מז'יבוז') מטבילתו במקוה היה במצב רוח מרומם ביותר שהפליא את כל התלמידים, ואף עלה לתיבה כשליח ציבור וניגן בתפילה ניגוני חג, וגם לא אמרו תחנון, והבינו התלמידים שיום זה הינו יום שמח במיוחד אך לא ידעו על מה ולמה.

 

לאחר התפילה הזמין הבעל שם טוב את תלמידיו לסעודת מצוה, ובתוך הסעודה גילה לתלמידיו שהוא שמח ביותר משום שהיום ירדה לעולם "נשמה חדשה" אשר תאיר את העולם בתורת הנגלה והחסידות, ותהיה לה מסירות נפש על דרך החסידות, ותצליח עד ביאת המשיח. וגם ביום כ"ה באלול, יום ברית המילה של ה"נשמה החדשה" ערך הבעל שם טוב סעודת מצוה ואמר לפני תלמידיו הקדושים תורה על ענין ברית מילה.

 

ליום הכפורים של שנת תק"ו שוב נסע הצדיק ר' ברוך אל מורנו הבעל שם טוב, וכשנכנס אליו הזהירו הבעל שם טוב שלא יספר לאף אחד שנולד לו בן, ולא יגלה את השם שניתן לו, מפני שנשמתו של בן זה גדולה ועצומה לאין שיעור ולכן היא צריכה שמירה מיוחדת. ונתן לו סדר הנהגה מיוחד למשך שנה שלימה כיצד להתנהג עם הילד, ומורנו הבעל שם טוב בעצמו הזכיר את שמו של הילד שלוש פעמים בכל יום בתפילה, והתפלל שהקב"ה ישמרהו לבל יאונה לו כל רע ח"ו.

 

ביום ח"י באלול של שנת תק"ח, בהיות הילד שניאור זלמן בן שלוש שנים, הביאה אותו אימו לפני הבעל שם טוב הק' והוא גזר את שערו (חלאקה) והשאיר לו את הפיאות הקדושות, ולאחר מכן ברכו בברכת כהנים, וציוה את אימו לחזור מיד לביתה ולא לספר לאיש היכן היתה ומי גזז את שערות הילד, וכן ציוה אותה להסתיר את הילד מעין רואים ולשמור עליו היטב היטב.

 

בעל התניא גדל בקדושה גדולה, וכבר בהיותו צעיר לימים הפליא את כל רואיו ומכיריו בגודל חכמתו ותבונתו.

 

בהיות בעל התניא בן שמונה שנים בלבד כבר כתב פירוש על התורה שבו היו כלולים שלושת הפירושים של רש"י, ר' אברהם בן עזרא והרמב"ן. ובהיותו בן עשר חלם חלום נורא שהוא יושב בעזרת נשים של בית הכנסת שבעירו ולומד, והנה נכנס ר' ראובן בעל שם ואומר לו שהוא נתבע לדין תורה, וציוה עליו להכנס לבית הכנסת.

 

כשנכנס בעל התניא ראה והנה בית דין יושב ליד השולחן הדרומי, ושלושה זקנים בעלי הדרת פנים עומדים בריחוק מקום. גדול הדיינים רמז לזקנים שיגשו, ואת בעל התניא הוליך ר' ראובן אל השולחן. הדיינים ישבו עטופי טלית, והזקנים היו לבושים בגדים לבנים.

 

פנה הדיין היושב באמצע לבעל התניא ואמר לו: "שלושה זקנים הללו הם רש"י ר' אברהם אבן עזרא והרמב"ן, ורצונם לתבוע אותך לדין תורה על כך שברצונך לחבר פירוש שיכלול את שלושת פרושיהם, ובכך יפסיקו ללמוד את פירושיהם וממילא הם יפסיקו לזכות את הרבים".

 

לא היה לבעל התניא מה להשיב ובמה להתנצל, ואמר בתום לבבו מתוך בכיה רבה שהוא מבטיח שישרוף את פירושו. ואז הניחו שלושת הזקנים את ידיהם הקדושות על ראשו ויברכוהו שיצליח בלימודו ויחדש חידושי תורה ודרכי עבודה בעבודת ה' יתברך אשר אלפים ורבבות מישראל בכל הדורות עד כי יבוא גואל צדק ילכו לאורו.

בעל התניא דאג מהחלום וישב בתענית, וכאשר שב לחלום זאת פעמיים נוספות עמד ושרף את פירושו.

 

בהיות בעל התניא בגיל שתים עשרה אמר בבית המדרש פלפול גדול בהלכות קידוש החודש להרמב"ם וכל גדולי החכמים שהיו אז בבית המדרש לא מצאו ידיהם ורגליהם מגודל עומק תבונתו. ובהיותו בן י"ח שנים כבר זכה לסיים את כל התלמוד עם כל המפרשים הראשונים והאחרונים, וכן היה מתמיד בלימוד תורת הקבלה, והיה מאריך בתפילתו ומתנהג על פי ספרי השל"ה הקדוש.

 

כשהגיע בעל התניא לשנת העשרים לחייו, על אף שהיה מתמיד עצום בלימוד וגאון גדול, בכל זאת הרגיש בליבו שאין זה מספיק, ועליו ללכת ליצוק מים על ידיו של אחד מגדולי הדור וללמוד דרך בעבודת הבורא אשר על ידה יוכל להתעלות יותר ויותר במדרגות החכמה והקדושה. לכן החליט בהסכמת זוגתו הרבנית לנסוע למקום תורה ועבודה, אלא שבעל התניא הסתפק בדעתו לאן כדאי לו ללכת.

הוא שמע כי שני מאורות גדולים מאירים בעולם המאור האחד הוא הגאון החסיד ר' דוב בער, תלמידו של הבעל שם טוב הק', היושב בעיר מעזריטש (ועל שמה נקרא "המגיד ממעזריטש"). והמאור השני הוא הגאון החסיד ר' אליהו, היושב בעיר וילנא (ועל שמה נקרא "הגאון מוילנא"). אצל הגאון מוילנא זיע"א עיקר הדגש היה על לימוד התורה - ביחוד על חלק הנגלה שבה. ואילו אצל המגיד ממעזריטש זיע"א עיקר הדגש היה על ההתעלות בעבודת הבורא והדביקות בה' - ביחוד על ידי עבודת התפילה.

 

מכיון שגדל חשקו של בעל התניא לידיעת התורה, בהתחלה החליט ללכת לוילנא. אולם כעבור ימים אחדים, כאשר כבר אחז בדרך המובילה לוילנא, התבונן שוב בדבר, ואמר לעצמו: "הרי ללמוד אני יודע קצת ברוך ה', ואילו להתפלל אני עדיין לא יודע כלל. לכן אלך תחילה למעזריטש ואראה מהי דרך עבודתם, ואחר כך אלך ללמוד תורה בוילנא", ואכן כך עשה.

בהגיעו למעזריטש מצא את הרב המגיד מלא זיו השכינה, מעוטר בתלמידים חריפים ושנונים קדושים וטהורים, ואמר בליבו: "ברוך ה' אשר הנחני בדרך אמת". מרגע שטעם בעל התניא את מתיקות דרכו של הרב המגיד ועמד על עוצם קדושתו, מצא מרגוע לנפשו ושוב לא נפרד ממנו לעולם.

 

הרב המגיד קיבלו באהבה וברוב חיבה וקירב אותו מאוד. וכאשר עמד על רוב חכמתו ומצאו מלא וגדוש בחלק הנגלה והנסתר של התורה, בחר בו להיות החברותא של בנו אהובו הרה"ק ר' אברהם זיע"א (המכונה 'רבי אברהם המלאך' על שם פרישותו העצומה מכל עניני העולם הזה כמלאך ה' צבאות ממש) שהיה קדוש מבטן ומלידה וגדול בתורה וקדושה וחסידות.

 

ברבות הימים אמר בעל התניא לתלמידיו על אותה תקופה נשגבה ששהה בית מדרשו הקדוש של מורו ורבו הרב המגיד: "בבית הרב המגיד היינו שואבים רוח הקודש בכלים, והמופתים היו מתגלגלים תחת הספסלים, אלא שלאף אחד לא היה פנאי להתכופף להרים אותם".

 

כדי להראות עד כמה ייקר והחשיב הרב המגיד את תלמידו בעל התניא נציגה נא בזה שני מכתבים נפלאים שכתב הרב המגיד לבנו יחידו הרה"ק ר' אברהם זיע"א על דבר מעלתו הרבה של בעל התניא:

 

במכתב הראשון מספר הרב המגיד לבנו ר' אברהם על חלום נשגב שחלם, וכֹה הם דבריו במכתב:

לבני יקירי משוש ליבי הקדוש כמר אברהמיני' יאיר נרו.

בני מחמדי. אם כי קשה עלי מלאכת הכתיבה, אבל בל אוכל ליתן מעצור ברוחי להודיע אותך, וזהו: אתמול בלילה אחר חצות נגלה אלי כבוד קדושת מורי ורבי האלוקי הבעל שם טוב, ואמר לי בזה הלשון: "תדע בני, שבכרמך אשר נטעת יש גפן אחד אשר זה מאות שנים לא נִטע גפן כזה בישראל, והוא עודנו צעיר בימים וזכה לגילוי אליהו הנביא ז"ל זה שתי פעמים, לא בחלום רק במראה פנים אל פנים. על כן תדע את אשר לפניך איך להתנהג איתו". ונרתעתי ושאלתי את מורי מה שמו, וענה לי: "שמו שניאור זלמן".

על כן בני מחמדי אני אומר, אשרי חלקי ואשרי חלקך אשר בחרתיו לאח לך. ראוי שתזהר בו כבוד גדול, ומעתה כל אשר יאמר לך תעשה ובל תהרהר אחריו ח"ו.

הכותב בגילה ורעדה ובשמחה דובער במוהר"ר אברהם

 

במכתב השני (אשר נכתב כארבעה חודשים לפני פטירתו של הרב המגיד) כותב הרב המגיד כעין צוואה לבנו ר' אברהם, ובה הוא מדריך אותו על המשך דרכו בעבודת ה' גם לאחר פטירתו. ובסיום המכתב הוא כותב:

וידע כי שיקול הדעת הראשון של תלמידִי הוותיק הקדוש ר' זלמינא שיחי' (היינו בעל התניא) היא נבואה קטנה, וכל היוצא מפיו יעשה, כי אם היה בדורו של אדוננו מורנו ורבנו הבעל שם טוב זי"ע גם כן היה מצויין. ובכל דרכיו ישמע לו כי חכמתו ובינתו ודעתו הם עד אין חקר.

 

ביום י"ט כסלו של שנת תקל"ג הסתלק הרב המגיד לבית עולמו. קודם ההתעסקות בגופו הטהור של הרב המגיד, הפילו העוסקים בטהרתו גורל על כל אחד ואחד מהם באיזה אבר יזכה להתעסק, ויצא גורלו של בעל התניא: "ראשו כתם פז", דהיינו שתהיה לו הזכות להתעסק בטהרת ראשו הקדוש של הרב המגיד.

 

בשנת תקל"ח, בהיות בעל התניא בגיל שלושים ושלוש, נתמנה לרבי וייסד את חסידות חב"ד, ובמשך כשלושים וחמש שנים הנהיג את עדת חסידיו ביד רמה ובסדר מופלא בדרכו המיוחדת, עד ליום הסתלקותו לבית עולמו במוצש"ק כ"ד טבת תקע"ג בהיותו בגיל שישים ושמונה.

 

זכותו תגן עלינו ועל כל עם ישראל אמן כן יהי רצון.

עבור לתוכן העמוד