מוסדות "קול רינה" בראשות הרב יורם אברג'ל זצוק"ל
פייסבוק
הרשמה
חיפוש
דלג על חיפוש
תוכן העמוד
דלג על תוכן העמוד

פרשת בשלח - מעלתו של בן תורה

בפרשתנו מסופר על הנס הגדול והמופלא שעשה הקב"ה לאבותינו בצאתם ממצרים - נס קריעת ים סוף ואומרים חז"ל במדרש (שמו"ר כא, ו וכיו"ב גם בבר"ר ה, ה) שכשאמר הקב"ה למשה: "ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (שמות יד, טז) "אמר משה לפני הקב"ה: אתה אומר לי שאקרע את הים ואעשה את הים יבשה, והכתיב: "אשר שמתי חול גבול לים (ירמיה ה, כב), והרי נשבעת שאין אתה קורעו לעולם? אמר לו הקב"ה: לא קראת מתחלת התורה (בראשית א, ט) מה כתיב: "ויאמר אלהים יקוו המים"?! אני הוא שהתניתי עמו, כך התניתי מתחלה שאני קורעו, שנאמר: "וישב הים לפנות בוקר לאיתנו" (שמות שם, כז) לתנאו שהתניתי עמו מתחלה".

 

לפי דברי המדרש מה שנאמר בפרשת הבריאה: "ויאמר אלקים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה", פירוש הדבר שהקב"ה התנה עם הים קודם שבראו שהוא יברא אותו אך ורק בתנאי שמה שכעת הוא שם אותו במקום המיועד לו ("יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד") זה רק באופן זמני, אך כשיצאו עם ישראל ממצרים ויבואו לפני ים סוף יהיה עליו לפנות את מקומו ולגלות את האדמה אשר תחתיו ("ותראה היבשה") כדי שיוכלו עם ישראל לחצות אותו.

 

וזהו גם פירוש הפסוק: "ויט משה את ידו על הים וישוב הים לפנות בוקר לאיתנו" (שמות יד, כז) וכפי שכתב בעל הטורים שם: "לאיתנו אותיות לתנאיו, שהתנה הקב"ה על הים במעשה בראשית שיבקע לפני ישראל".

 

ומספרים שפעם בא הגה"ק ר' חיים מוואלוז'ין יחד עם בנו הקטן איצל'ה (אשר לימים נתפרסם בשם הגה"ק ר' יצחק מוואלוז'ין) שהיה בגיל שש שנים כדי לבקר ולהנות מזיו פניו של רבו הק' הגר"א מווילנא. בשעה שהם נכנסו לחדרו של הגר"א הוא היה טרוד כל כך במחשבתו הקדושה ושקוע בשרעפיו עד כדי כך שלא הבחין בהם כלל, ורק כעבור זמן מה היתעורר מדביקותו וראה אותם.

 

ר' חיים הבין שבודאי רבו הק' היה שקוע במחשבתו בענין עמוק ונשגב, והעיז לשאול אותו במה היתה טרודה מחשבתו הקדושה. והשיב לו הגר"א: 'מזה זמן רב שטרוד אנכי וחושב היכן נמצא בפרשת הבריאה רמז למה שאמרו חז"ל שהתנה הקב"ה עם הים קודם שבראו שיבקע לפני ישראל, ואיני מוצא'.

 

ובעוד ששני גאונים קדושים אלו חושבים בדבר, פנה איצל'ה הקטן לאביו וביקשו בלחישה שיבקש הוא מרבו רשות בעבורו לומר לו תירוץ על שאלתו, כיון שבוש וירא הוא מהרב לשאול זאת ממנו בעצמו. ר' חיים ביקש את רשותו של הגר"א שיאמר בנו תירוץ, והגר"א שהיה איש אמת המוכן לקבל את האמת ממי שאמרה, גם אם ילד קטן הוא, אמר לילד הרך: 'פתח פיך בני חביבי, פתח פיך ויאירו דבריך'.

 

והשיב הילד הטהור לרבו הק' הגר"א שדבר זה נרמז במה שנאמר בפרשת הבריאה: "ויאמר אלקים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה", כלומר שהקב"ה התנה עם הים קודם שבראו שמה שכעת הוא שם אותו במקום המיועד לו ("יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד") זה רק באופן זמני, אך כשיצאו עם ישראל ממצרים ויבואו לפני ים סוף יהיה עליו לפנות את מקומו ולגלות את האדמה שתחתיו ("ותראה היבשה") כדי שיוכלו עם ישראל לעבור (וכדברי המדרש הנ"ל), וכששמע הגר"א את תירוצו אורו עיניו, ואביו ר' חיים התמלא שמחה.

 

וכתב האור החיים הק' (פרשתנו יד, כז) וז"ל: "אכן תנאי זה הוא בכלל התנאים שהתנה ה' על כל מעשה בראשית להיות כפופים לתורה ועמליה, ולעשות כל אשר יגזרו עליהם, וממשלתם עליהם כממשלת הבורא ברוך הוא. ולזה תמצא כמו כן בשמים ובארץ ובכוכבים ובשמש וירח שלטו עליהם הצדיקים יחידים, ואין צריך לומר מרובים כאשר חקק ה' להם בעת הבריאה, והוא סוד אומרו: "בוראך יעקב וגו'" (ישעיה מג, א) ואמרו ז"ל (ויק"ר לו, ד) שאמר הקב"ה לעולמו מי בראך מי יצרך ישראל, והכל בכח התורה... ולזה כל צדיק וצדיק שיעמוד אחר קבלת התורה, יביא בידו שטר חוב אחד לכופו ליחלק לפניו, ותמצא שכשלא רצה ליחלק לרבי פנחס בן יאיר ולהמתלווה עמו (ראה חולין ז, א) רצה לקונסו, ופחד הים ממנו".

 

כי נגד בן תורה אמיתי שום נברא לא יכול להתמודד, וכל הבריאה כולה מתכופפת ומתבטלת לפני הצדיקים האמיתיים. אולם זהו דוקא בתנאי שכתב האור החיים: ש"יביא בידו שטר חוב אחד לכופו", כלומר שצריך להיות בידו שטר שבו חתום הקב"ה בכבודו ובעצמו המעיד עליו שאכן הוא בן תורה וצדיק אמת, ורק אז תהיה הבריאה מוכנה לעשות את רצונו. אלא שישאל השואל: מהו בן תורה אמיתי?

 

כדי להשיב על כך נקדים את דברי הילקוט שמעוני (לתהלים רמז תתעג וכיו"ב בתנחומא פר' נשא אות ל) על מה שנאמר בתהלים (קיד, ג) "הים ראה וינוס" - "ראה ארונו של יוסף יורד לים, אמר הקב"ה: ינוס מפני הנס, שנאמר "ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצה" (בראשית לט, יג). ונראה שמדרש זה בעצם מבאר לנו מהו בן תורה אמיתי אשר לפניו מתכופפת ומתבטלת כל הבריאה.

 

יוסף נחשב לבן תורה אמיתי שיש בכוחו להניס את הים מפניו כיון שהיתה לו יראת שמים אמיתית, והיה מוכן אפילו למסור את נפשו ובלבד שלא לעבור על רצון הבורא.

 

אשת פוטיפר היתה משדלתו בכל יום ויום בדברים, והיתה מחלפת שלוש חליפות בגדים בכל יום ויום, בגדים שלבשה בשחרית לא לבשה אותם בצהרים, ומה שלבשה בצהרים לא לבשה בין הערבים, וכל זאת כדי שיוסף יתן בה את עיניו (תנחומא פר' וישב אות ה) ובכל פעם שהיתה באה לדבר עימו היה מרכין את פניו למטה כדי שלא להביט, עד שפעם הניחה לו סכין חדה מתחת לזקנו כדי שאם ירכין את פניו ידקר בה, ובכל זאת לא הביט בה (שם אות ח).

 

על ליבו של בן תורה אמיתי חקוקים דבריו של בעל התניא (בפרק מא) "והנה ה' נצב עליו ומלא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי, ועל כן צריך לעבוד לפניו באימה וביראה כעומד לפני המלך". הוא ירא וחרד לגרום חלילה צער לבוראו ולעבור על דבריו אפילו באונס. ומי שיש בו יראת שמים אמיתית כפי האמור, הרי זה בן תורה אמיתי שכל הבריאה כולה מוכנה להתבטל לפניו.

עבור לתוכן העמוד